הצעד הראשון של נחשון בן עמינדב לתוך ים סוף הוא הרגע בו נחצה הים לשניים (מקורות חז"ל). 'הנחשוניות' שהפכה מאז למושג, ממחישה דפוסים של התנהגויות אנושיות, רצופות תעוזה ומעשים כבירים מתוך אמונה והבנה שעשיית צעד כלשהו לקראת שינוי גדול ומתבקש מתחיל בפרט היחיד, נמשך לחבורה, מתפתח לעם כולו ועדיין מוגבל לשליטה ולכוחות שמעבר לנו.
כבר חצי שנה שלא פוסקת בי המחשבה על 'הנחשונים' שהסתערו בידיים חשופות ובאמצעי לחימה מינימאליים כדי להציל רבים. על מאות הלוחמים שנפלו בקרבות, בהסתערויות ופעולות שנכתבו בדברי הימים. המכתבים שהשאירו וההספדים שנשאו נשותיהם, ילדיהם, הוריהם וחבריהם על קברי יקיריהם – לא משאירים מקום לבלבול, הם ראו את הנס הגדול שנעשה לנו. הם ידעו נכוחה שצעדיהם האמיצים אולי לא יותיר אותם בחיים אבל יאפשרו להם להיות חלק עצמותי ממוזג בנס עצמו.
עד כמה שהמצב מאתגר ומעורפל ותהליך ההתאוששות נמצא רק בתחילתו, נדרש מבט על היקפי העוצמות הטובות והחיוביות שזורמות עלינו ובינינו. לראות כוחות אנושיים כבירים המצליחים לבנות מציאויות מתחדשות ושמחות, כמו כל אותם חיילים גיבורים שאיבדו חברים בקרב וחלקי גפיים מגופם, שמסבירים בצלילות ובעוצמה פנימית שהיו עושים זאת שוב. מובהר לנו שאל לנו לאבד לרגע את האמונה ואל לנו לאבד לרגע את כוחות היצירה והשמחה כי הם 'הקטר' המניע למהלכים הגדולים שעוד נידרש להם יחד.
ובתוכם המאמץ המשותף והמתמשך להחזרת אחינו ואחיותנו החטופים לביתם במהרה.
הכלל "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו…" תובע מאתנו חישוב מסלולים.
מה עשיתי או לא עשיתי שהגענו למצב הזה? כיצד יראה מסלול חיינו מכאן? כיצד אפעל כדי להבטיח את עתיד הדורות הבאים? מה נדרש לשנות בתפיסות המעצבות שלי שיחסכו דמים ואסונות דומים בעתיד? מה יש ביכולתי לפתח ולהצמיח שיבטיח לנו עתיד בטוח, שגשוג ושמחה? בשאלות אלו וברבות נוספות פועלת הדרישה 'הנחשונית'. להשתחרר מהתמכרות לשיח שיפוטי והאשמה ולעבור לדרך של לקיחת אחריות אישית ושינוי אורחות חיים לעבר מעשים שפועלים ברוח הלב והמחשבה.
פסח תשפ"ד – זמן חרותנו לראות את הנס ולצעוד אל המעשה.
חג חרות שמח,
יואל
