תפריט
היגוי: און ריפמן, אורי ספיר | כתיבה והפקה: שרה חזוני, אלעד נחשון
החזון הציוני כרוך ללא הפרד ברעיון ההתיישבות עוד מימיו הראשונים. עוד טרם העלייה הראשונה כבר החלו בני היישוב הישן במפעל ההתיישבות באמצעות הקמת שתי מושבות חקלאיות, פתח תקווה וגיא אוני (לימים, ראש פינה), ועם בוא העלייה הראשונה חווה מפעל זה התרחבות ניכרת כאשר קמו עשרות מושבות חקלאיות ממטולה שבצפון ועד באר טוביה שבדרום. יכולתה של האימפריה העות'מאנית להשליט סדר וביטחון ברחבי הארץ באותה תקופה הייתה מוגבלת, ועל כן כל התיישבות מחוץ לערים הגדולות נחשבה למסוכנת. הדבר נכון אף למושבות שהוקמו בקרבה יחסית לערים, דוגמת ראשון לציון ומוצא, ועל אחת כמה וכמה לאלו שהוקמו במקומות מרוחקים ומבודדים.
צורת התיישבות זו, שהונעה לעתים קרובות על ידי יוזמה פרטית והכריעו בה שיקולים של פריון הקרקע וביטחון המתיישבים, פינתה את מקומה בהדרגה במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20 להתיישבות חקלאית מתוכננת ומאורגנת יותר ביוזמת המוסדות הציוניים. זו באה לידי ביטוי ברכישה מאורגנת של אדמות ובהקמת מספר רב של יישובים שיתופיים קטנים (קבוצות, קיבוצים ומושבים), לעתים קרובות זה לצד זה, בגושי יישובים דוגמת אלו של עמק הירדן, עמק יזרעאל והשרון. התיישבות זו תרמה תרומה מכרעת לביסוס האחיזה הציונית בחבלי ארץ נרחבים, והגיעה לשיאה בשיטתיות של הקמת יישובי חומה ומגדל, ושל מבצעי העלייה לקרקע של 'שלושת המצפים' ו'11 הנקודות' בנגב.
אולם תנופת ההתיישבות שלאחר מלחמת העצמאות התעלתה על כל מה שקדם לה, הן בהיקף והן בקצב. מציאות זו התאפשרה בזכות זרם העלייה ההמונית, האדמות הנרחבות שנותרו בידי המדינה לאחר המלחמה, והחסות והסיוע הישיר שהוענקו להתיישבות – בפעם הראשונה – על ידי מדינת ישראל הריבונית. תוך מספר שנים הוקמו מאות מושבים וקיבוצים חדשים, לצד עיירות פיתוח, במיוחד בפריפריה ולאורך גבולותיה של מדינת ישראל – בגליל, בעמקים, בשרון, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש ובנגב המערבי. גם שלב זה בהתיישבות התבסס בעיקרו על יישובים חקלאיים, ובזכותם חוזקה האחיזה הישראלית באזורים שבעבר היו מיושבים בדלילות, וכן השתפרה יכולתה של מדינת ישראל להגן על גבולותיה ועל ריבונותה, בפרט לנוכח פשיטות הפדאיון ששאפו לערער את הביטחון האישי ולפרוץ את הגבולות.
אחרי מלחמת ששת הימים החל שלב חדש בתולדות ההתיישבות, שהתמקד בעיקר בשטחים שנתפסו במלחמה – רמת הגולן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני. כאן היה אופיים של היישובים מעורב: לצד קיבוצים ומושבים חקלאיים, הוקמו מספר רב של יישובים קהילתיים ואף יישובים עירוניים, שלא התפרנסו על החקלאות. גם במקרה זה, הוקמו רבים מהם במקומות שנתפסו כבעלי חשיבות אסטרטגית, כגון בקעת הירדן או פתחת רפיח. אף שהקמת יישובים חדשים מעבר לקו הירוק נעצרה כמעט לגמרי בראשית שנות התשעים, וחלק מהיישובים הקיימים פונו עם הנסיגות מסיני ומרצועת עזה, הרי אוכלוסיית היישובים הקיימים המשיכה לגדול בהדרגה בשנים שלאחר מכן.
במקביל לכך, פותחו והוצאו לפועל שתי תוכניות התיישבות רחבות היקף בתוך הקו הירוק – תכנית המצפים בגליל, ויישובי הכוכבים. שתי התוכניות דמו זו לזו, ונבדלו מסוגי התיישבות קודמים, בכך שלא התבססו על חקלאות כלל. עם זאת, במובנים אחרים הן היו שונות זו מזו: בעוד תכנית המצפים יועדה לתפוס קרקע בגליל, ואף הצליחה בכך, הרי יישובי הכוכבים נבנו סמוך לקו הירוק במטרה לחבר את היישובים הקיימים משני צדדיו. כמו כן, בעוד המצפים בגליל נותרו יישובים כפריים, הרי רוב יישובי הכוכבים הם כיום בעלי אופי עירוני או עירוני-למחצה. במקביל לתוכניות אלו, הוקם גם מספר לא מבוטל של יישובים חדשים בערבה, רובם מושבים וקיבוצים בעלי אופי חקלאי מובהק.
אולם תנופת התיישבות זו, שאפיינה את המפעל הציוני מימיו הראשונים, נבלמה כמעט כליל בשנות התשעים. מאז ועד היום הוקם אך מספר זעום של יישובים חדשים, וחלקם הגדול נועד ליישובם מחדש של מפוני גוש קטיף. במידה רבה, מדובר בהחלטה מכוונת ומודעת של ממשלות ישראל וגופי התכנון השונים. תכנית תמ"א 35, שפותחה במהלך שנות התשעים ואושרה סופית בשנת 2005, שמה דגש רב על בנייה עירונית, פיתוח יישובים קיימים ושימור שטחים פתוחים, דגש שבאופן בלתי נמנע חסם את הדרך בפני התיישבות חדשה. הפיתוח שבכל זאת התקיים במרחב הכפרי הופנה בעיקר כלפי הרחבת היישובים הקיימים והקמת מתחמי תיירות ואזורי תעשייה בשטחם, ולא כלפי הסקטור החקלאי. כתוצאה מכך, המועצות האזוריות, שעוסקות בעיקר בשימור ותחזוק הקיים, הפכו לגורם המרכזי במרחב הכפרי, ואילו התנועות המיישבות נדחקו לשוליים. תהליך זה הוביל להקמתן של תנועות חדשות וצעירות שהקדישו את עצמן לקידום הפריפריה וההתיישבות הציונית בדרכים רלוונטיות לזמננו, כגון תנועת אור, עמותת איילים והשומר החדש.
אולם כבר בשנות השבעים, העדפת ההתיישבות הלא-חקלאית על פני ביסוס התיישבות חקלאית חדשה הובילה לבלימת מגמת התרחבות השטחים החקלאיים. בשנים האחרונות מצב זה החריף עוד יותר, כאשר לא זאת בלבד שההתרחבות נבלמה, אלא שהשטח החקלאי בישראל הצטמצם באופן דרסטי, מ-3.58 מיליון דונם בשנת 2017 ל-2.87 מיליון דונם בשנת 2021, השנה האחרונה שיש לגביה נתונים.[1] הצמצום בשטח גם לווה בדעיכה מקבילה בהיקף התוצרת החקלאית[2] – וזאת בתקופה בה אוכלוסיית מדינת ישראל גדלה בכ-7.5%. לפי תחזיות הלמ"ס, עד לשנת 2035 עשויה אוכלוסיית ישראל לגדול בכשלושה מיליון תושבים נוספים, אולם אין כל סימן להתרחבות מקבילה הצפויה במגזר החקלאי.[3] מגמות אלו יובילו באופן בלתי נמנע להעמקת התלות של ישראל בייבוא מזון מן החוץ.
ראוי לציין כי ישראל נמצאת במצב ייחודי באופן קיצוני בתחום זה. במרבית המדינות המערביות, בסביבות מחצית מאדמת המדינה מוקדשת לחקלאות, ויוצאות הדופן המועטות הן מדינות דוגמת קנדה ופינלנד, שבהן אוכלוסייה קטנה באופן יחסי מתגוררת על פני מרחבים גדולים. השוואה בין ישראל למדינות דומות לה מבחינת גודל השטח והאוכלוסייה מעלה כי בעוד בשוויץ 37% מהשטח מעובד, בפורטוגל 39%, בבלגיה 44%, בצ'כיה 45%, ביוון 46%, ובאירלנד 64%, הרי בישראל רק 13% משטח המדינה מוקדש לחקלאות.[4] אנומליה זו הביאה לכך שכבר כיום ישראל תלויה בייבוא מאסיבי של תוצרת חקלאית על מנת להזין את אוכלוסייתה.[5] תלות זו מעמידה את אזרחי ישראל בסיכון, כפי שהמחיש המחסור העולמי החמור במזון שנגרם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, ועליית מחירי המזון שבאה בעקבותיו. יתר על כן, בניגוד למרבית מדינות המערב, ישראל איננה יכולה לייבא מזון משכנותיה הקרובות, והיא שרויה בקונפליקט ביטחוני כמעט בלתי פוסק. חשוב אם כך לעודד את קיומה של חקלאות ישראלית, ובייחוד כזו שעוסקת בשיווק תוצרת טרייה – ירקות, פירות, ביצים וחלב.
ישראל עומדת, אם כן, בפני דילמה. האינטרס שלה מחייב התיישבות חקלאית בקנה מידה נרחב על מנת שצרכי המזון של תושביה יסופקו באופן אמין ויציב. מצד שני, מדינת ישראל לא יזמה התיישבות חקלאית בקנה מידה משמעותי מאז שנות השמונים, ויש בה גורמים המתנגדים בעקביות לכל סוג של התיישבות חדשה. ואכן, נראה כי המודלים שהיו מקובלים עד כה בהתיישבות החקלאית – בעיקר קיבוצים ומושבים –מתקשים לשמור על עתודות הקרקע, אינם יעילים כבעבר, ולא פועלים באופן בו יועדו לפעול מלכתחילה. בעוד קיבוצים רבים פועלים למעשה כחלק מתאגידים חקלאיים גדולים, הרי במושבים רוב הקרקע מעובדת על ידי מספר מצומצם של חקלאים בלבד, בעוד מרבית התושבים אינם מתפרנסים מחקלאות כלל.
גם מבחינת השמירה על ערכי נוף וטבע, יישובים קטנים בני כמה מאות תושבים המבוססים על בנייה צמודת קרקע מתפרסים על שטח רב ודורשים השקעה נרחבת בתשתיות, וכך הם קוטעים מסדרונות אקולוגיים ומתערבים באופן גס במכלול הנופי. מסיבות אלו, ככל שהמטרה היא עידוד הגירה רחבת היקף של תושבים מהמרכז לפריפריה, יש יתרון משמעותי להתיישבות עירונית צפופה. ויחד עם זאת, יש להדגיש כי התיישבות מהסוג הזה איננה מספקת מענה משום סוג לבעיות של שמירה על אדמות המדינה, ביסוס ריבונותה וחיזוק שלטון החוק, ומאידך היא איננה תורמת כלל לעידוד החקלאות הישראלית.
נראה לפיכך שמדיניות ריכוז האוכלוסייה בערים זקוקה למדיניות משלימה שתיושם במקביל לה במטרה לענות על בעיות אלו. במילים אחרות, ישראל זקוקה להתיישבות חקלאית 'רזה' וחכמה, שתענה על צרכי המזון של תושביה ותשמור על הקרקע באופן אפקטיבי, תוך ניצול יעיל של משאבים ופגיעה מינימלית בערכי נוף וטבע. צורת ההתיישבות שעונה באופן מיטבי על דרישות אלו, ולכן הולמת את המאה העשרים ואחת יותר מצורות התיישבות קודמות, היא החווה החקלאית.
החווה, המאכלסת בדרך כלל משפחה אחת בלבד, דורשת תשתיות מצומצמות בהרבה מאלו שדורש יישוב כפרי שמאכלס מאות תושבים, ועל כן גם השקעה כספית קטנה בהרבה. הדבר נכון במיוחד אם היא מוקמת, בדומה לחוות רבות בישראל, בצמוד לצירי תנועה, שלעתים קרובות עוברים בהם גם קווי חשמל ומים. למרות זאת, החווה שומרת על הקרקע באופן אידיאלי, מכיוון שהחקלאים שמעבדים אותה מתגוררים בקרבה מקסימלית אליה, ועל פי רוב בטווח ראיה. עובדה זו מאפשרת לחקלאים להתגונן בפני פשיעה חקלאית באופן מיטבי, וכך לתרום לביסוס שלטון החוק במרחב הכפרי ובייחוד בפריפריה.
יתר על כן, הודות לכך שהיא דורשת מעט מאד שטח בנוי, החווה משתלבת במרחב באופן שאיננו דורש התערבות גסה במרקם הנופי. חוות שמוקמות בצמוד לצירי תנועה אינן פוגעות ברציפות המרחב האקולוגי, או בשטחי אש של צה"ל. למעשה, לעתים קרובות חוות חקלאיות תורמות ליופיו של הנוף הכפרי, משמשות כתחנות התרעננות ומנוחה לנהגים בצידי הדרכים, ומסייעות להתפתחות התיירות: זהו המצב בכמה מיעדי התיירות החשובים ביותר בעולם המערבי, כגון טוסקנה, דרום צרפת, וארץ היין שבצפון קליפורניה. ואף על פי שהשטח הבנוי של החווה הוא קטן, הרי השטח המעובד על ידי חווה אחת עשוי להיות נרחב בהרבה. כך ניתן להשיג יחס מיטבי בין שטח בנוי לתוצרת חקלאית.
על מנת להבטיח זאת, על מוסדות המדינה להחכיר קרקעות מדינה למשפחות המעוניינות להקים בהן חוות, וזאת בתנאי מוגדר שהמשפחות יתגוררו בשטח ויעסקו בחקלאות. בהקשר זה יש לציין כי החכרת קרקעות למשפחה יחידה מבטיחה מידה רבה יותר של שליטה על גורל הקרקע, ומאפשרת למדינה גמישות רבה יותר בניהולה, בהשוואה ליישובים בני כמה עשרות או מאות משפחות. במידה ובעתיד יעלה הצורך לשינוי ייעוד הקרקע – צורך שאכן מתעורר מפעם לפעם במדינת ישראל, בפרט לאור הקמתן של שכונות מגורים חדשות בקצב גבוה – הרי גיבוש חלופות מגורים ותעסוקה עבור משפחה יחידה הוא פשוט ומהיר בהרבה לעומת ההתנהלות מול יישוב שלם. באופן זה שומרת החווה החקלאית על עתודות הקרקע של מדינת ישראל בצורה מיטבית.
ואכן, הודות ליתרונות אלו קמו במדינת ישראל כמה וכמה חוות חקלאיות במהלך השנים, ובפרט בפריפריה. יתר על כן, מספר ממשלות קיבלו בעשורים האחרונים החלטות לתמוך ולעודד הקמת חוות חקלאיות בנגב ובגליל. בשנת 2002, למשל, קיבלה הממשלה ה-29 את ההחלטה הבאה:
"א. התישבות יחידים היא אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל ולשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל.
ב. שרי הממשלה הנוגעים בדבר יביאו למימוש מדיניות זו באמצעות נציגיהם במוסדות התכנון.
ג. להטיל על מינהל מקרקעי ישראל להגיש לועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, תוך 60 יום, תוכנית להתישבות יחידים בנגב ובגליל."[6]
אולם למרות כל זאת, ולמרות החלטות ממשלה נוספות שהתקבלו בשנים הבאות לטובת עידוד התיישבות יחידים בנגב ובגליל,[7] ההתיישבות בפועל נותרה מצומצמת ביותר. אין בנמצא כיום יותר מכמה עשרות בודדות של חוות חקלאיות בכל רחבי הארץ, ורבות מהמשפחות שמתגוררות בהן מנהלות מאבק יומיומי על מנת להסדיר את מעמדן. במידה רבה נובע מצב זה מעמדה עוינת של גופי התכנון כלפי החוות החקלאיות, ובפרט כלפי עצם המגורים בשטח החווה. עם זאת, לאור הצורך בהרחבת שטחי החקלאות ולאור התאמת החווה למשימה זו כפי שתואר לעיל, ברור הצורך בשינוי תפיסתי בכלל מוסדות המדינה הנוגעים בדבר.
שינוי זה נדרש גם לאור היווצרותה של מציאות גיאוגרפית חדשה בישראל. עלייתם הבלתי פוסקת של מחירי הדיור במרכז, לצד התפתחותן המהירה של תשתיות תחבורה המחברות אזורים שונים בארץ, מושכות משפחות רבות אל עבר הפריפריה. ואף על פי שרובן המכריע של משפחות אלו יקימו כאמור את ביתן בהתיישבות עירונית צפופה, אין קושי למצוא מועמדים פוטנציאליים להקמת חוות חקלאיות. חוות אלו הן פרויקט ערכי וציוני ראשון במעלה, שמביא לידי ביטוי את זיקתו של האדם לאדמה ולארץ; ובה בעת, הן גם מהוות פרויקט עסקי שמאפשר למשפחות צעירות לבסס את מעמדן הכלכלי באמצעות יזמות עצמאית. בשל כך, טמון בהן פוטנציאל למשיכת כוח אדם איכותי, אידיאליסטי, נמרץ ובעל כישורים ייחודיים.
מדינת ישראל זקוקה לתוכנית עבודה מסודרת שתזניק את החקלאות הישראלית קדימה ותאפשר לבסס עצמאות מזון לאומית למען אוכלוסייתה ההולכת וגדלה בקצב מהיר. על החוות החקלאיות להוות את ליבת התוכנית הזו, בשל יתרונותיהן הייחודיים: ההשקעה המינימלית בתשתיות שהן דורשות, טביעת הרגל הנופית המינימלית שלהן, ויכולתן לשמור על הקרקע באופן אפקטיבי. על מדינת ישראל לאפשר ולקדם את הקמתן של חוות חקלאיות באמצעות הסרת חסמים בירוקרטיים ותכנוניים והגשת סיוע ליזמים שמעוניינים להקים אותן. יזמים אלו מבצעים שליחות חלוצית ראשונה במעלה, שכן החוות החקלאיות מהוות את השלב הבא בתולדות ההתיישבות הציונית, שלב שעתיד לתרום תרומה מכרעת לביסוס ריבונותה, ביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל.
[1] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "שטח חקלאי, שטח יער נטוע ושטח מרעה, נתונים נבחרים", 8.9.2022, https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2022/21.shnatonagriculture/st21_01.pdf.
[2] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "תשומה, תפוקה ומדדי נפח ומחיר", 9.9.2022, https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2022/21.shnatonagriculture/st21_11.pdf
[3] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "לוח סיכום: אוכלוסייה בשנת הבסיס 2015 ותחזיות לשנים נבחרות, לפי קבוצת אוכלוסייה וחלופה", https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2019/forcast65/2065/sum_tab2015_65.pdf.
[4] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "שטח חקלאי ושטח יער – השוואות בין-לאומיות", 8.9.2022, https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2022/21.shnatonagriculture/st21_23.pdf
[5] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "מאזן אספקת המזון", 8.9.2022, https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2022/21.shnatonagriculture/st21_20x.pdf
[6] החלטה 2699 של הממשלה ה-29, מיום 8.11.2002.
[7] למשל: החלטה 2000 של הממשלה ה-31, מיום 15.7.2007; החלטה 3499 של הממשלה ה-31, מיום 18.5.2008.
